עוגת השמרים עם השוקולד והאגוזים היא לא עוד מתכון – היא סיפור אהבה שנרקם במטבח, שכבות שכבות, ריח אחרי ריח. הכול התחיל באחד מימי החורף הגשומים, כשהייתי בבית עם הילדים, מחפשת משהו שיחמם את הלב. נזכרתי בעוגת שמרים שסבתא שלי הייתה מכינה – רכה, מתוקה, עם מילוי כהה שנמס בפה – והחלטתי לנסות לשחזר אותה, אבל עם טוויסט שלי. לקח לי כמה ניסיונות: פעם הבצק יצא דחוס מדי, פעם המילוי נזל החוצה, פעם השוקולד השתלט על הטעם. אבל לא ויתרתי. ערב אחרי ערב שיפרתי – הוספתי קצת אגוזים קלויים בשביל הקראנץ', שיחקתי עם האיזון בין חמאה לסוכר, ולמדתי בדיוק כמה זמן לתת לה לתפוח כדי שתהיה אוורירית כמו ענן. כשהעוגה סוף סוף יצאה מושלמת – הילדים שתקו, רק לעסו בעיניים עצומות. באותו רגע ידעתי שזהו, זה המתכון שיישאר איתנו.
עלי הגפן הממולאים שלי הם לא רק מתכון – הם זיכרון חי שמתגלגל אצלי בלב, כל פעם שאני מכינה את המנה הזו, אני חוזרת לרגעים ההם אצל סבתא, במטבח הקטן שלה, היא הייתה מושיבה אותי לידה, עם ערימה של עלים רכים וקערה של אורז מתובל, ומלמדת אותי איך למלא בלי לפזר, איך לקפל בדיוק בזווית הנכונה, ואיך לדעת מתי להפסיק לבשל – כשהריח ממלא את הבית. זה היה טקס, כמעט קדוש, לא של בישול – של שייכות. של משפחה. של נשים שיושבות יחד וממשיכות מסורת שקטה, בלי מילים גדולות. היום, כשאני מכינה את עלי הגפן האלה לבני הבית שלי – אני שומעת את הקול של סבתא בראשי, רואה את הידיים שלה מנחות אותי, ומרגישה שאני מעבירה הלאה משהו עמוק הרבה יותר ממתכון.
